ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

אחרי שבע שנים קשות בישראל, אחד ממנהיגי מחאת מבקשי המקלט עוזב לקנדה

עופר וקנין
תאריך: 1.4.16 מקור: הארץ, אילן ליאור

ביום ראשון, 5 בינואר 2014, שלושה שבועות לאחר פתיחת מתקן חולות, עלה דוויט דמוז על הבמה בכיכר רבין ודיבר אל עשרות אלפי המפגינים. "נמשיך במאבק שלנו כדי שהממשלה תשמע את קולנו. אנחנו ממשיכים את צעדת החופש של האחים שלנו כי הם שוב בכלא. הם הגיעו לישראל לבקש מקלט, ובמקום לבדוק את בקשת המקלט שלהם מדינת ישראל אומרת שהם — וגם אנחנו — פושעים", אמר להמוני מבקשי המקלט שיצאו לדרוש הגנה וזכויות בסיסיות.

היה זה שיאה של מחאת מבקשי המקלט. דמוז, אזרח אריתריאה, היה ממוביליה. במהרה הפך לדמות מוכרת בקהילה ולמרואיין מבוקש בתקשורת. זה היה מאבק יוצא דופן של קבוצה נטולת זכויות, שהממשלה עשתה כל שביכולתה כדי להקשות על חבריה ולגרום להם לעזוב. דמוז היה אז חדור אמונה ביכולתם לדבר אל הציבור, לספר את סיפורם ולהשפיע על המדיניות.

השבוע, שש שנים וחצי לאחר שחצה את הגבול מסיני ונכנס לישראל, ושנתיים לאחר המחאה הגדולה, ארז דמוז את חפציו, נפרד מחבריו ונסע לנתב"ג. לראשונה בחייו, בגיל 29, עלה על טיסה. הוא החזיק בידיו כרטיס בכיוון אחד לטורונטו, קנדה. "אין עתיד למבקשי מקלט, בעיקר לאפריקאים, בישראל", אמר ל"הארץ" בעברית רהוטה, יממה לפני עזיבתו. "לישראל יש מדיניות גזענית כלפי אפריקאים, כלפי פליטים. הממשלה תמיד מפחידה את הציבור שמבקשי המקלט הם אלימים והם איום דמוגרפי".

לפני שנתיים הגיש בקשת מקלט בישראל. הוא סיפר בה בפירוט את סיפורו האישי ואת הסכנה שנשקפת לו אם יחזור לאריתריאה. שנה לאחר מכן זומן לראיון, אך עד לרגע זה לא קיבל תשובה. את אותה בקשה בדיוק העביר לקנדה. אזרחית קנדית שהכיר כשהתנדבה בארגוני זכויות אדם בישראל הסכימה להעניק לו חסות, ולפני כחודשיים קנדה החליטה להעניק לו מעמד. בהיעדר דרכון, הנפיקה לו מדינת ישראל תעודת מעבר חד פעמית ושגרירות קנדה הוציאה לו אשרה. הפרק הישראלי בחייו נגמר.

"אני מבולבל", הודה השבוע. "מצד אחד אני מאוד שמח שקנדה, שהיא אחת המדינות הטובות בעולם, שמתייחסת לפליטים כמו שצריך, הסכימה לקבל אותי. מצד שני זה מאוד עצוב לי לעזוב אחרי שהייתי פה שבע שנים. למרות כל הקשיים פה בניתי חיים, חברים. האנשים שהיו מסביב, האנשים שלימדו אותי פה, אנשים שהיו חברים טובים שלי, בקהילה שלי שסבלנו ביחד, נאבקנו ביחד — מאוד עצוב לי לעזוב אותם במצב הקשה, הגזעני, הלא בטוח".

אף שהתמזל מזלו ולא נשלח למתקן חולות, פחד תמידי ליווה את חייו בישראל. "תמיד חששתי שאני לא בטוח, שמשרד הפנים יחליט לשלוח אותי לכלא", הוא אומר. "ראיתי שזה לא המקום בשבילי. חיפשתי דרך לצאת מישראל אבל למקום בטוח, שיהיה לי ביטחון שם, מעמד פליט, הזדמנות ללמוד ולתמוך במאבק לשינוי הדיקטטורה באריתריאה. לקח לי כמעט שבע שנים למצוא את ההזדמנות הזאת".

דמוז גדל בכפר קטן באריתריאה. רוב משפחתו עדיין שם. כשסיים את לימודיו בתיכון גויס לצבא אריתריאה ושירת בו שנה. "זו היתה השנה הכי קשה בחיים שלי", הוא מעיד, חרף התלאות הרבות שעבר מאז. כששוחרר נשלח ללימודים בקולג' שמנוהל על ידי הצבא. "אין לך חופשי ביטוי או חופש תנועה. הם פשוט קוראים לזה קולג' כי הם רצו למצוא דרך אחרת לשלוט בצעירים".

אחרי שנתיים החליטו השלטונות לשלוח אותו לקורס פוליטי. "אם אתה מתנגד ללכת לקורס הזה יעצרו אותך", הוא מעיד. "כל האנשים הכי חשובים במפלגה באים לקורס הזה. מלמדים אותך כמה אריתריאה דמוקרטית — לא דמוקרטיה של המערב, אלא דמוקרטיה שלנו. אחרי הקורס הזה הם ציפו שאהיה מרגל של השלטון. אנשים הולכים לקורס הזה ולא מספרים. ברגע שיודעים שהלכת לקורס הזה יודעים שאתה מרגל ואף אחד לא סומך עליך, אתה מוחרם".

חרף החששות, הוא וחבריו שוחחו על הרצון בדמוקרטיה. "שמו עלינו עין. היינו צעירים, ידענו שזה סיכון. לא רציתי לעבוד נגד המשפחה שלי, נגד ההורים שלי, נגד אנשים שחיים בפחד. היה לי סיכון לחזור לקולג', בגלל כל השאלות ששאלנו בקורס הזה". בשלב הזה החליט לברוח לאתיופיה. הוא לא שיתף איש בתכניותיו, גם לא את משפחתו. ישראל כלל לא היתה בתכניותיו. הוא חלם להגיע לאירופה.

בחסות החשיכה נסע לגבול עם אתיופיה, חצה אותו ברגל והגיע למחנה פליטים. "כל מה שקיבלנו במחנה פליטים באתיופיה זה 15 קילו חיטה לחודש, בקבוק שמן, קילו סוכר ומלח", הוא מספר. בחלוף חודשיים וחצי החליט להמשיך הלאה, שילם למבריחים מקומיים ועשה את הדרך לסודאן. גם שם שהה במחנה פליטים. "זה חופשי לחיילים אריתראים לעבור לשם ולחטוף אותך בקלות. ממש לא בטוח", הוא אומר. חודשיים אחר כך שילם למבריחים שוב כדי שייקחו אותו ללוב, משם קיווה להפליג לאיטליה.

"זו היתה דרך ממש קשה. המבריחים הסודאנים לקחו אותנו עד הגבול ללוב והלובים היו צריכים לקבל אותנו ולא באו בזמן", הוא משחזר. שלושה ימים המתין במדבר סהרה עד לבוא המבריחים שהכניסו אותו ללוב. "היינו 16 אנשים בלי מים, בלי אוכל, בלי שום דבר. אם היינו נשארים עוד כמה שעות היינו מתים כולנו". בלוב שהה חמישה חודשים. "ניסיתי כמה פעמים לצאת לחוף ולהגיע לאיטליה אבל לא הצלחתי", סיפר.

בלוב שמע על אריתראים מעטים שהצליחו לחצות את הים התיכון, אך איטליה שלחה אותם חזרה. "הם היו במצב קשה בכלא בלוב. זה מה שגרם לי לחפש מקום אחר". בשלב הזה החל לחשוב לראשונה על ישראל. "חשבתי שזו המדינה היחידה שתציל אותי עד שהמצב באריתריאה ישתנה. היו לי ציפיות טובות".

בדרך לישראל בילה שלושה ימים במחנה בסיני. שלושה ימים שנחרטו היטב בזכרונו. "היה בן אדם שחטפו אותו מסודאן והוא היה בסיני כמה חודשים, הוא לא הצליח לשלם כלום והחליטו להרוג אותו ולקחת את האיברים שלו. הם לקחו אחד מהקבוצה שלנו ואמרו לו להתקשר להורים שלו (של מי שהוצא להורג, א"ל), להגיד להם שהוא הבן שלהם, ושאם לא ישלמו עכשיו 27 אלף דולר יהרגו אותו מחר. שמו לו טיפות פלסטיק בגב? וחשמל בידיים". דמוז מספר כי הוא עצמו הוכה, אך לא עבר עינויים קשים במחנה. 

מהמחנה הסיעו אותו המבריחים לגבול. "החיילים הישראלים קיבלו אותנו. הייתי בכלא סהרונים שלושה חודשים. בהתחלה כשנכנסו עשו ראיון קצר כדי לדעת מי אני ומאיפה באתי. כששאלו אותי למה באתי אמרתי שבאתי לבקש מקלט. אמרו לי 'אם תגיד לנו שבאת לעבוד אנחנו יכולים לשחרר אותך'. אמרתי שאני יכול לדבר אנגלית אבל החליטו שיהיה לי מתורגמן. הבחור הזה ניסה לשכנע אותי להגיד שבאתי לעבוד. אמרתי לו 'לא באתי לעבוד, באתי לבקש מקלט, באתי להציל את עצמי'. אחרי שלושה חודשים החליטו לשחרר אותי". בדיעבד גילה כי נכתב שבא לעבוד.

בינואר 2010 שוחרר מסהרונים, הובא באוטובוס לבאר שבע וקיבל כרטיס לאוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב. יומיים ישן בגן לוינסקי. אחר כך גילה במקרה שקרוב משפחה שלו נמצא בישראל והוא עבר להתגורר עמו בשכונת התקווה. "אחרי שלושה שבועות התחלתי לעבוד בעבודות אלומיניום בשכונת התקווה. עבדתי עם הבחור הזה חצי שנה. זה בן אדם שנתן לי הרבה, בעיקר בשפה העברית, לימוד אותי הרבה, התייחס אלי כמו בן. היתה לו חנות קטנה של הרכבה של חלונות ותריסים". אחרי חצי שנה בעל החנות לא היה זקוק לעזרתו יותר. דמוז החל לעבוד בבריכה ובהמשך במלון. שישה ימים עבד במלון ואת יום המנוחה ניצל להתנדבות בארגוני זכויות אדם. אחרי שנה הועסק בקו לעובד בשכר בתור מתרגם.

חמש שנים גר דמוז בשכונת התקווה וחווה פעמים רבות אלימות והתנכלות. "היה בחור שהיתה לו באסטה ממש בכניסה לשער שלי. הוא תמיד חסם את המקום, שם לי פחים בכניסה לבית. יום אחד ביקשתי ממנו שיזיז לי את הפח, הוא אמר לי 'תלך לאריתריאה ותבקש שיזיזו לך את הפח'. היו שני אנשים והם היו ממש אלימים נגדי, הרביצו לי, הפילו אותי לרצפה. התקשרתי למשטרה. הלכנו לתחנה, הזהירו אותו ושחררו אותו". 

הגזענות לא נגמרה בבעל הבאסטה הסמוכה. "תמיד ילדים צעירים בשכונת התקווה רדפו אחרי וקראו לי כושי. זה קרה הרבה פעמים", הוא מספר. גם הרשויות חשדו בו בשל צבע עורו. "יש לי מנוי בתל אופן. קרה לי 7–8 פעמים, גם השוטרים, גם עובדי העירייה עצרו אותי ברחוב והאשימו אותי שגנבתי את האופניים. כל פעם הייתי צריך להראות להם את הצ'יפ של המנוי", הוא אומר.

"אני מבין שהמצב של תושבי דרום תל אביב קשה", הוא אומר. "אני מבין את הסבל ואת הכעס. לצערי זו לא אשמתנו. הלוואי שהיינו יכולים לגור במקום אחר. הפתרון צריך להיות מהממשלה. הממשלה יודעת שהיא לא יכולה לגרש אותנו בכוח. אם באמת מעוניינים למצוא פתרון שיפזרו אותנו בארץ ויתנו לנו מסמך שהמערכת הישראלית תכיר".

למרות הקשיים, הוא אומר, לא שקל בשום שלב חזרה לאריתריאה או עזיבה לאוגנדה או לרואנדה. "לחזור לאריתריאה זו סכנת חיים. חזרה לאוגנדה ורואנדה ללא שום ביטחון זה גם סיכון. מי יודע אם אוגנדה או רואנדה תחליט לגרש אותי לאריתריאה וזה יהיה סוף החיים שלי? אנשים שם מספרים לי — אף אחד מהם לא מקבל מעמד פליט ולא חי שם כבן אדם. הם ממשיכים לחפש מקום בטוח".

הוא חולם לחזור יום אחד לאריתריאה, תחת שלטון דמוקרטי. גם בישראל הוא מקווה לבקר, מבלי לחשוש ממעצר. בינתיים, הוא חושב על החיים החדשים בקנדה. הוא מקווה להמשיך בלימודי כלכלה ומינהל עסקים שהחל במרכז הבינתחומי בהרצליה. "העתיד שלי זה להמשיך, ללמוד תואר שני בזכויות אדם ותרבות ולתמוך במאבק לשינוי דמוקרטי באריתריאה", הוא מסכם.

בקנדה יזכה למעמד של תושב קבע ולביטוח בריאות, יוכל לעבוד, לפתוח חשבון בנק ולהוציא רישיון נהיגה. "כל הדברים שלא יכולתי לקבל פה אני אקבל ביום הראשון שלי שם., אמר לפני עזיבתו. "פעם שנייה בחיים שלי שאני עוזב ומתחיל מחדש. פעם ראשונה שאני הולך להיות לגמרי חופשי".

http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2901452